1. הנאשם הורשע, על-פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן מיום 22.04.12 (להלן: "כתב האישום") בביצוע עבירות של
חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק");
תקיפת עובד ציבור בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382א(ב)(1),(2) לחוק;
סחיטה באיומים בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 428 סיפא לחוק;
הפרעה לעובד הציבור, לפי סעיף 288א(1) לחוק;
החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק; ו
איומים, לפי סעיף 192 לחוק.
2. על-פי המפורט בכתב האישום, במועדים הרלוונטיים היה הנאשם אסיר בכלא "שיטה" (להלן: "הכלא" או "בית הסוהר") , שם הוחזק באגף 5 (להלן: "האגף").
ביום 19.01.12 שובץ כשותפו של הנאשם לתא האסיר אבי מלכה (להלן: "אבי"). למחרת בשעות הבוקר הורה הנאשם לאבי לפנות את ציודו האישי מן התא, ואף איים עליו שאם לא יעשה כן יישא בתוצאות. בפחדו מן הנאשם פנה אבי את סגל הסוהרים וביקש לעבור לאגף אחר. ביום 23.01.12 הועבר אבי לאגף 6, אולם ביום 02.02.12 בשעות הערב שב אל אגף 5 לצורך שילובו בתא אחר. באותו היום, בסביבות השעה 20:00, היו אסירי האגף בשעת טיול והורשו לשהות מחוץ לתאים. במעמד זה פנה הנאשם אל אבי, שאל אותו מדוע חזר לאגף וביקש לשוחח עמו מאוחר יותר. מספר דקות לאחר מכן ניגש הנאשם אל אבי כשהוא אוחז בסכין מאולתרת ודקר אותו באופן מפתיע בפניו. אבי נמלט ופנה לעזרת הסוהר נעם ביטון (להלן: "ביטון") וסמל נוסף (להלן: "סמל האגף"), ששהו באגף באותו זמן. סמל האגף הזעיק תגבורת וליווה את אבי אל מחוץ לאגף, ואילו הנאשם רץ לכיוון המחסן בקומה השנייה באגף. הסוהר ביטון ניגש אל הנאשם וביקש ממנו לרדת אל הקומה הראשונה, בתגובה התנפל הנאשם על ביטון, דקר אותו בלחיו והכה אותו. הנאשם המשיך במעשיו גם כשביטון נסוג לאחור.
לאחר כניסתו של כוח תגבורת לאגף, הכולל את עוזר מפקד המשמרת בכלא, סלימאן עזה (להלן: "סלימאן"), התבצר הנאשם בסמוך למחסן ואיים, תוך שהוא אוחז בסכין, כי יחתוך את כל מי שיתקרב אליו. סלימאן ניסה להרגיע את הנאשם ולדובב אותו, ובשלב מסוים התקרב אליו הנאשם במטרה לתקוף אותו. סלימאן התיז גז מדמיע, הדף ממנו את הנאשם וסוהרים נוספים סייעו להשתלט על הנאשם ולהוציאו מן האגף.
כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרם לאבי חתך באורך 15 ס"מ בלחיו השמאלית וכן דימום עורקי פעיל והוא נזקק לקבלת טיפול רפואי בבית החולים. לביטון נגרמו שני חתכים בלחיו השמאלית ושני חתכים בידו השמאלית, וגם הוא נזקק לקבלת טיפול רפואי בבית החולים.
טיעוני הצדדים
3. באת-כוח המאשימה הגישה במסגרת הראיות לעונש תיעוד רפואי של הפגיעות באבי ובביטון, וכן את גיליון המרשם הפלילי של הנאשם. לדבריה יש להתייחס אל כתב האישום ככולל 3 שלבים, בהם שלב הסחיטה והתקיפה של אבי; שלב תקיפתו של הסוהר ביטון; ושלב ההתבצרות והאיום לפגוע בכל מי שינסה להתקרב אל הנאשם. לדבריה, מדובר בהתנהגות חמורה, קשה ושלוחת רסן, המחייבת ענישה מרתיעה של מאסר בפועל לתקופה משמעותית, וכן מאסר מותנה, וקנס ופיצוי למתלוננים. לגבי רכיב הקנס ציינה באת-כוח המאשימה כי "הנאשם הוא תושב שטחים ולכן אבקש שהחלף של הקנס תהיה תקופת מאסר משמעותית".
4. הסנגור טען כי האסיר שנפגע החלים מפציעתו לחלוטין. עוד ציין כי נסיבותיו האישיות של הנאשם הן מורכבות, בהיותו תושב עזה ובן למשפחה ברוכת ילדים המונה 13 נפשות. הנאשם גדל בתנאי עוני קשים, סובל ממחלות רבות לאחר שנורה לפני מספר שנים בידי אנשי חמאס באורח קשה ביותר, כך נטען. לדבריו, מאז האירוע בו נפגע חלה הידרדרות של ממש במצבו הנפשי והפסיכיאטרי של הנאשם, ולראיה הוגשו מסמכים מצולמים שיש בהם, לכאורה, להעיד על מצבו הרפואי של הנאשם. הסנגור אף הפנה בטיעוניו לממצאי חוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה במסגרת הליך המעצר, ממנה הוא למד על מצבו הנפשי הירוד של הנאשם.
הסנגור ביקש מבית המשפט להביא במסגרת שיקוליו את העובדה לפיה הנאשם אינו זוכה לביקורים של משפחתו בעת שהייתו בכלא, שהסתנן ארצה בכדי להתמודד עם מצבו הכלכלי, ושסביר כי לא יזכה לקיצור עונשו או לחופשה בעתיד.
עוד נטען כי הנאשם עצמו נחבל במהלך האירוע המתואר בכתב האישום, וכן כי אין להשוות את הסכין בה השתמש, שלדבריו אינה יכולה לגרום לנזק של ממש למעט שריטות, לסכין שנועדה להמית.
לסיכום ביקש הסנגור שלא למצות את הדין עם הנאשם, והביא כדוגמא גזר דין בו הוטל על נאשם בנסיבות חמורות יותר, לטענתו, עונש של שלוש שנות מאסר.
דיון והכרעה
5. אין ספק כי כתב האישום מגולל מסכת חמורה של מעשים המלמדים על יחסו של הנאשם כלפי גורמי אכיפה ומרות, ועל חוסר מורא מפני החוק. מכתב האישום ומן הטיעונים שהושמעו בבית המשפט אין כל אינדיקציה לרקע אשר הוביל את הנאשם לביצוע המעשים, ועל פניו נראה כי הנאשם ביקש לעורר פרובוקציה ולנהוג באלימות לשם אלימות. נסיבות אלה מלמדות על הסכנה הנשקפת מן הנאשם, ועל הצורך להגן על הציבור מפניו, חרף העובדה כי גיליון המרשם הפלילי שלו אינו כולל הרשעות קודמות בעבירות אלימות.
6. נסיבותיו של האירוע, בו הנאשם היה הן היוזם והן הגורם להסלמה, מצביעות על תעוזה, על תכנון ועל נכונות לפגוע באנשי חוק, והכול, כאמור, ללא סיבה מיוחדת ומסוימת. נסיבות אלה מחייבות ענישה מרתיעה, הן במישור הציבורי והן במישור הפרטי, אשר הולמת את החומרה והזלזול שהנאשם הפגין כלפי חייהם של אחרים. איני מוכן לקבל בהקשר זה את האבחנה שמבקש הסנגור לעשות בין סכינו המאולתרת של הנאשם לבין סכין שנועדה להמית. אין מחלוקת כי מאפייני הסכין אינם מלמדים על כוונת קטילה, אולם ניתן להעלות על הדעת ששימוש בסכין מעין זו יכול היה להוביל לפגיעות חמורות פי כמה מאלה שנגרמו בפועל. לבד מעובדה זו יש לזכור כי עצם "הבחירה" בסכין מאולתרת אין בה ללמד דבר באשר לרצונו של הנאשם להקטין את הנזקים. הנאשם היה אסיר בעת ביצוע העבירות ומכאן שלא הייתה לו גישה לסכין אחרת.
7. הנאשם הוא תושב הרשות הפלסטינית (להלן: "הרש"פ) אשר שהה בעבר בכלא בגין עבירה של הסתננות לאחר גירוש, וכאשר עובר להרשעה זו נזקפו לחובתו שלוש הרשעות בגין כניסה לישראל שלא כחוק. נסיבות אלה מלמדות על העדר אפשרות או יכולת לתרום למניעת הישנותן של עבירות במקרה זה, כאשר נוצר הרושם כי חיי הכלא עדיפים בעיני הנאשם על פני חיים חופשיים כתושב הרש"פ. עוד אציין כי לא הובהרה עד תום הסיבה בגינה נאסר בכלא "שיטה" מלכתחילה: ההרשעה המאוחרת ביותר המופיעה על גבי גיליון המרשם הפלילי שלו היא משנת 2006, כשבגינה נגזרו עליו 10 חודשי מאסר בלבד. הנאשם עצמו סיפר במהלך הבדיקה הפסיכיאטרית אליה הופנה על-ידי שופט המעצר, כי הוא נושא מאסר בגין שהייה בלתי חוקית בישראל, אולם, כאמור, אין תיעוד להרשעה בעבירה דומה בגיליון המרשם הפלילי שהוגש (מיום 06.02.12).
8. ניסיונו של הסנגור להצביע על מצבו הנפשי של הנאשם כסיבה למעשים אין לו כל תימוכין במסמכים שהוגשו לעיוני, כשלמעשה חלק גדול מטיעוני ההגנה עומדים בניגוד לחוות-דעתו של ד"ר ראוכברגר מן המרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" אליו הופנה הנאשם במסגרת הליך המעצר. מחוות-הדעת שהוגשה לעיוני עולה כי אין כל סימן לליקוי נפשי, לסימני דיכאון או למניה אצל הנאשם, וכן כי מצבו הקוגניטיבי תקין. עוד יש לתמוה על כך שחוות הדעת אינה מפרטת דבר לגבי מצבו הרפואי של הנאשם, כנטען על ידי הסנגור, כאשר הדעת נותנת כי מצב רפואי כה קשה יש בו להשפיע על מצבו הנפשי של אדם כך שניתן היה לצפות שהדברים יקבלו ביטוי בחוות-הדעת. לא מצאתי לנכון לפרט את הפגיעה הנטענת, מטעמים של שמירה על צנעת הפרט, אולם אציין כי הוגשו העתקים צילומיים של מסמכים רפואיים הערוכים בשפה הערבית, שמקורם, לכאורה, במוסדות רפואיים השייכים לרשות הפלסטינית. מן המסמכים ניתן להתרשם כי הנאשם נפגע לפני מספר שנים מירי, אולם אין כל פירוט של מצבו הרפואי נכון להיום.
9. עניינו של הנאשם אינו קל, כאשר מצד אחד הוא אינו בעל עבר "אלים" ולמעשה לא הורשע, טרם ביצוע המעשים המפורטים, בעבירות הכוללות פגיעה ספציפית בערכים חברתיים. מן הצד השני, מאחר והנו תושב הרש"פ יש קושי לבחון לגביו אופציות שיקומיות. בנסיבות אלה, השיקול המטה את הכף לעבר הטלת עונש מאסר מרתיע הוא עקרון ההלימה. עונשו של הנאשם צריך להיגזר מחומרת המעשים והנסיבות, כאשר פרט להודאתו המהירה בעובדות כתב האישום, לא מצאתי שיקולים נוספים להקל עמו. נתוניו האישיים של הנאשם וגיליון הרשעותיו מצביעים על חוסר היכולת של הרשויות להרחיקו מתחומי המדינה, כך שלמעשה חשוף ציבור תושביה החוקיים של ישראל לסיכון הכרוך בהתנהגותו של הנאשם.
10. ביחס לעבירות ולעובדות המפורטת בכתב האישום, כאשר עסקינן בתקיפה המתרחשת בין כתלי הכלא, אישר בית המשפט העליון בעבר, בע"פ 5622/92
מאיר איפרגן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.03.94) עונש של חמש שנות מאסר, וזאת בהעדר נימוקים כבדי משקל להקל. במקרה דנן, לבד מתקיפתו של האסיר אבי, תקף הנאשם סוהר וביצע שורה של עבירות נוספות. יחד עם זאת, לא מצאתי לנכון לערוך השוואה מלאה בין המקרים, וזאת נוכח הודאתו המהירה של הנאשם, כאמור, והעובדה כי עברו אינו מכביד.
11. לסיכום, אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים: